מטקסים שבטיים לכרטיס טיסה: כך הפך הטיול לטקס המעבר המודרני שלנו
לאן נעלמו טקסי המעבר ואיך טיולים תופסים את מקומם בחברה המודרנית?
קחו שנייה, תעצמו עיניים. תחשבו על טיול אחד משמעותי שעברתם, ודמיינו שאתם נוחתים שם שוב ברגע זה. מה אתם רואים? שוק סואן וצבעוני? טיילת אינסופית מול הים, או אולי בית קפה קטן ואסתטי? ומה הריח שיש שם באוויר? קור נקי של הרים, לחות חנוקה ודחוסה של עיר ענקית, או אולי הניחוח של הגשם הראשון? מה אתם שומעים סביבכם? בליל של שפות זרות? קולות של רכבות וצופרים, או אולי דווקא שקט רגוע?
בכל טיול יש רגע אחד שבו האסימון נופל, ההבנה שזהו, אנחנו כבר לא בבית. אצל חלק זה קורה בשנייה הראשונה שיוצאים משדה התעופה הזר והאוויר משתנה; אצל אחרים זה קורה עוד בטיסה, כשבליל של שפות זרות מחליף את העברית במטוס; ויש מי שצריכים ללכת לאיבוד ברחוב הראשון כדי להבין שהם באמת שם.
התחושות האלו, שמלוות אותנו מרגע היציאה ועד הנחיתה, פועלות לפי מנגנון קבוע. המנגנון הזה הוא לא מקרי; הוא נולד במקור כדי להסביר התפתחות וצמיחה. באנתרופולוגיה ובפסיכולוגיה קיים המונח 'טקס מעבר', תהליך מובנה שבו אדם משנה את הסטטוס החברתי או הפסיכולוגי שלו (כמו המעבר מילדות לבגרות).
טקס מעבר מתחיל מהרגע הזה שבו אנחנו אורזים את המזוודה, בוחרים בקפידה מה נכנס לתיק, מגדירים מענה אוטומטי במייל של העבודה או פשוט עולים על הרכב לכיוון השדה, כל השלב הזה מרגיש מיוחד, ולא לחינם
באנתרופולוגיה, לרגעים האלה יש שם: 'שלב הניתוק' (או ההפרדה). בטקסים הקטנים והיומיומיים האלו, אנחנו מייצרים הפרדה ברורה בין המוכר והבטוח לבין מה שעומד לבוא.
מיד אחרי הניתוק, אנחנו עוברים דרך 'מרחבי סף', אזורי דמדומים שמתווכים בין העולמות. אם מדובר בטיול בחו"ל, מרחב הסף יהיה שדה התעופה וחלל המטוס; אם זה טיול בארץ, הרכב הפרטי הופך להיות המרחב המבודד הזה שבו אנחנו כבר לא בבית, אבל עוד לא הגענו ליעד.
אז מה קורה לנו שם מבחינה פסיכולוגית?
לחוויה הזו של הניתוק מהמוכר והידוע, שלפעמים יכולה להיות מלהיבה ומרגשת ולעיתים מלחיצה ומנתקת, יש שם. באנתרופולוגיה, החוויה של ניתוק מהמוכר והידוע נקראת 'השלב הלימינלי' (מהמילה הלטינית, Limen שפירושה המילולי הוא "מפתן" או "סף").
מה זה אומר? שאנחנו נמצאים ממש כמו על מפתן של דלת, כבר לא בחדר הקודם, אבל עדיין לא נכנסנו לחדר החדש. אנחנו בתווך, בין לבין.
הקרדיט על הגדרת השלב הזה שייך לאנתרופולוג ארנולד ואן גנפ שפיתח את תיאוריית טקסי המעבר, ולאנתרופולוג ויקטור טרנר שהעמיק בה וטבע את המושג כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
בגלל המרחב המיוחד הזה, אנחנו מרגישים לפעמים בטיול כאילו חוקי המציאות הרגילים לא חלים עלינו ובעיקר לא החוקים שהצבנו לעצמנו לגבי מי אנחנו.
התופעה הזו היא בעצם ה'קסם' של הטיול: הוא מאפשר לנו להשהות זמנית את הזהות הקבועה שלנו, ומייצר קרקע פורייה להתנסות בהתנהגויות חדשות לבחון בסביבה חדשה את הקיימות.
פתאום אנחנו מרגישים בנוח לגשת למקומות או לדבר עם אנשים, שבסביבה המוכרת בבית כנראה היינו חושבים פעמיים לפני שהיינו מתקרבים אליהם.
ולבסוף, אחרי חודשים של שפות זרות, מגיע הרגע בשער העלייה למטוס. פתאום, בלי אזהרה, חותכת את האוויר צעקה מוכרת: 'נועם, שמת את התיק למעלה?'. המבט שלך נתקל במישהו עם שקית מהדיוטי-פרי, בכפכפים, בחוסר הסבלנות המוכר בתור. ברגע אחד, עוד לפני שהמטוס בכלל המריא, הבועה של הטיול נסדקת. הבית כבר כאן, בתוך המטוס.
בנסיעה חזרה מהשדה. את מביטה מהחלון, והנוף הפראי או הרחובות הזרים שהתרגלת אליהם מתחלפים באספלט המוכר של כביש 1. פתאום מופיע השלט של המחלף שלך, הניאון של תחנת הדלק שליד הבית. יש רגע כזה בבטן, מעין כיווץ קטן, תערובת של אנחת רווחה יחד עם צביטה של געגוע למרחקים שרק עזבת.
בסופו של המסע מגיע השלב השלישי והאחרון, שלב השילוב מחדש. זה הרגע שבו אנחנו חוזרים הביתה, אבל פוגשים את המוכר והידוע בעיניים חדשות לחלוטין. פתאום, כל מה שהתרגלנו אליו עומד למבחן.
השאלה האמיתית שעולה היא: איך אני לוקחת את מי שהייתי שם ומביאה קצת ממנו לתוך הכאן?
אולי למדתי שם להאט את הקצב, ואני רוצה לנסות לשמור על הרוגע הזה גם בפקקים או בתור בסופר. אולי גיליתי שאני מסוגלת להסתדר לבד בסביבה זרה ומאתגרת, וזה בדיוק האומץ שאני צריכה כדי לעשות שינוי מקצועי ולמצוא מקום עבודה חדש. המסע האמיתי, כך מתברר, לא נגמר כשנוחתים, הוא מתחיל ברגע שבו אנחנו מנסים לחיות את התובנות שלו בתוך השגרה
צידה לדרך: איך שומרים על "מבט תייר" גם בבית?
כדי שהתובנות של השלב הלימינלי לא ייעלמו ברגע שבו המזוודה נכנסת לארון, הנה 3 תרגילים קטנים לשגרה:
- יבוא של טקס קטן: אהבתם את הקפה הלא-ממהר של הבוקר בטיול?
פנו לעצמכם 10 דקות בבוקר, בלי מסכים, רק אתם והספל שלכם. - ללכת בדרך אחרת: בטיול אנחנו סקרנים כי הכל חדש.
נסו לשנות את מסלול ההליכה הקבוע שלכם לעבודה או לסופר,
והביטו סביב כאילו הגעתם לכאן בפעם הראשונה. - להשהות את החוקים של עצמכם: זוכרים ששם העזתם לדבר עם זרים
או לנסות דברים מחוץ לאזור הנוחות? אל תחכו לטיסה הבאה. הכללים הרי לא באמת השתנו.